(הרשימה הבאה נכתבה אי שם בסוף שנת 2018 למניין הנוצרים. יצא המקרה ולא פרסמתי אותה עד עתה, אך עקב הדיבור הרב על קיימות אשר שוטף את ביצת היין הישראלית, כמו גם תחילתה של שנה חקלאית חדשה, אני חש צורך לפרסם את הרהורי בנושא)
בתחילת חודש יוני נערך כנס היין השנתי במכללת תל-חי.
אני משתדל להגיע לכנסים אלו, על-אף שזה שיא העונה בכרמים, ואין לי פנאי לכלום. לרוב אני יושב בשורות האחרונות ומרגיש קצת-כמו-חיזר, אך אני בא, על מנת לנסות ולהישאר מעודכן בנעשה ב"תעשייה".
(לא אוהב את המילה הזו, אנו מייצרים יין לא תזקיקי נפט, אך זהו המונח המקובל בביצה המקומית, ואחרי הכל- מרבית היינות המיוצרים בארץ מיוצרים ביקבים תעשייתיים לחלוטין, כך שאני יכול לא לאהוב ביטוי זה, אך הוא הולם לחלוטין…)
השנה היה מעניין. השנה הרגשתי קצת פחות חיזר, השנה היו גם הרצאות על שמרי בר ויינות טבעיים.
עצם שילובן של הרצאות כאלו בכנס היין היה קרן אור, התפתחות מעניינת, ובהחלט לא שגרתית בקרב ה"תעשייה" המבוססת ברובה על יקבים צעירים יחסית, אשר מעטים מבניהם הוקמו לפני פרוץ המילניום ובודדים לפני המהפכה התעשייתית. "תעשייה" המבוססת על ייננים, אשר רכשו את הידע הינני שלהם באוניברסיטאות, ולא ע"י למידת דרכים ומסורות יינניות שונות העוברות בין דורות מלפני-היות-היננות-הטכנולוגית.
שמחתי לגלות שתסיסות ספונטניות ויינות טבעיים החלו לעניין את ה"תעשייה", אפילו קצת הופתעתי. עד לפני זמן לא רב היחס כלפי נושאים אלו היה שילוב של בוז, לעג וזלזול…
בסוף הכנס, במהלך רב-שיח בנושא כורמות קונבנציונאלית ואלטרנטיבית, אשר בו הוזמנתי ליטול חלק, הופתעתי עוד יותר.
כולם דיברו "ירוק", המילה קיימות (sustainability) ריחפה בחלל האולם וחדרה באחת לתודעת "התעשייה"…
הדבר משמח אותי מאד. קיימות ושאר נושאים סביבתיים מעסיקים אותי כבר יותר מעשרים וחמש שנה, עוד מהימים בהם הייתי נער-היפי-ארוך-שער-משוטט-במדבר. בשנים האחרונות אני כבר קצת פחות נאיבי, התחלתי להבין מה הכוח המניע את הכדור שלנו. הפסקתי לבזבז אנרגיה מיותרת בדיבורים על איך לשנות את העולם, אני משקיע את האנרגיה שלי בכרמים וביקב, מיישם את רעיונות הקיימות בהם אני מאמין בכל ליבי.
ועכשיו, כאשר נושא הקיימות צף ועולה, אני מרגיש שזה הזמן, המקום ובעיקר ההזדמנות לשתף במחשבות המלוות אותי כל השנים הללו.
באקולוגיה, או בחקלאות, מערכת ברת-קיימא היא מערכת שהמגוון הביולוגי שלה ופוריותה נשמרים לאורך זמן. נקודת המפתח בתהליך היא השימור. כאשר רוצים לקיים מערכת ברת-קיימא אך גם לקטוף את פירותיה (למשל ענבים) יש צורך להשיב אל המערכת את האנרגיה אשר "נקטפה" ממנה וזאת בצורה, אשר תשמר את המגוון הביולוגי ואף תעורר את פוריותה. אך מעבר לכך, במובנה הרחב יותר, קיימות היא היכולת להמשיך לקיים תהליך או מצב לאורך זמן. בשביל בני האדם, קיימות היא הפוטנציאל לחיים של רווחה בטווח הרחוק, מבחינה סביבתית, כלכלית וחברתית. קיימות היא אולי הסיכוי היחיד שיש למין האנושי (האופציה הנוספת היא לעבור לחיות על מאדים, או כל פלנטה אקזוטית אחרת שתאפשר זאת).
לעיתים אני מתבונן בפעולות שהן לכאורה ברות-קיימא ועולות בי תהיות לגבי ה"קיימות" של פעולות אלו.
הדבר יכול לנבוע, לדעתי, משתי סיבות.
הראשונה שבהן היא אי-השימוש בהיגיון בריא. דוגמא טובה לפעולה כזו היא השקיית רוב המטעים והכרמים בגליל העליון במים מושבים (מי-ביוב מטופלים). לכאורה זו "קיימות" במלוא הדרה. לא אכנס לבעיות הגידוליות שהדבר יוצר, לי אישית לא כל כך נראה לעניין לגדל פירות מאכל על מים שאסורים בשתייה. הייתי מעדיף לראות מים אלו משמשים לגידול עץ לנגרות, לבניה או לתעשיית הנייר. דוגמא נוספת הינה משקים גדולים הטורחים לרכוש קומפוסט יקר על מנת לטייב את הקרקע, אך אינם טורחים לקמפסט (פעולת יצור קומפוסט) את זבל הרפתות והלולים שלהם עצמם, אותו יש להם זמין, בקרבת החלקות ובחינם.
סיבה נוספת ומטרידה יותר ל"קיימות" שאיננה קיימות הינה greenwashing. פעולה של הטעית צרכנים מודעת ממניעים מסחריים, לגבי התנהלות סביבתית של חברה או לגבי הרווח הסביבתי הנוצר כתוצאה משימוש במוצר או שירות מסוים שהיא מספקת. כולנו מכירים ורגילים להתנהגות כזו מצד תאגידי ענק. יהיו אלו חברות דלק, מזון, או תמרוקים, אשר מוציאות הון עתק בניסיון לשכנע אותנו שהם "ירוקים". לפעמים הציניות זועקת לשמיים, אינני מאמין שמישהו באמת מאמין שחברות דלק כגון BP או ענקי מזון כגון מקדונלדס באמת תורמות במשהו לקהילה או לפלנטה. אך לפעמים ההטעיה מצליחה ופעולותיהן המזיקות מסוות היטב (שנים רכשתי סבונים של חברת דאב מכיוון שלא נוסו על בעלי חיים, עד שיום בהיר אחד גיליתי במקרה שהחברה מחריבה באופן שיטתי את יערות האמזונאס על מנת לגדל דקלים מהם מופקים התמרוקים…). מסתבר שגם על עולם היין לא פסחה התופעה. בעודי משוטט ברשת האינטרנט נתקלתי בפרסום מינואר 2017 על ניסיון של יצרנים רבים בתעשיית היין בסונומה למתג עצמם תחת תקן “certified sustainable”. תקן זה הוא ריק מתוכן (על פי הפרסום תקן זה לא הגביל את החקלאים בשימוש בחומרי הדברה מעבר להגבלות הרגילות אשר כל חקלאי נדרש לעמוד בהן) וככל הנראה נעשה כאן ניסיון "לרכב" על הפופולאריות והשוק של היינות האורגנים (אצל רוב הצרכנים ואני ביניהם, "בר-קיימא" נתפס כ"אורגני").
כולי תקווה שתעשיית היין הישראלית תתקדם לדרכים ברות-קיימא. הדבר מתבקש לדעתי. אין לנו קרקע לבזבז, אנו חייבים לשמור עליה. מעבר לכך אני מאמין בכל ליבי שזו הדרך לגדל בכרמים ענבים איכותיים יותר. אני גם חושב שתפעול בר-קיימא של יקב מקנה ליין ערך מוסף.
הצעד הראשון בדרך הקיימות, לכל החפץ לצעוד בה, הינו למידת הנושא לעומקו. אין קיצורי דרך, אין הוקוס-פוקוס, לא הופכים להיות ברי-קיימא בן-לילה. קיימות איננה סדר פעולות קבוע או מתכון שאפשר להוריד מהאינטרנט, קיימות הינה הלך-רוח, נקודת מבט, תפיסת עולם.
הצעד הבא הינו להתחיל ולפעול בשטח. מתוך הבנה ששינויים לוקחים זמן. מערכת ברת-קיימא בונים טווח הרחוק, בעקביות, ביציבות ומתוך שימוש בהגיון בריא.
בנוסף ובכדי לבנות קשר בר-קיימא עם הצרכנים, חשוב מאד לפעול בשקיפות.
בקיימות, מעצם מהותה אין מה להסתיר.
ובבקשה, ממש בבקשה, בלי greenwashing. לא כאן, לא אצלנו.
