קיימות

(את הרשימה הבאה כתבתי באביב של השנה שעברה והיא פורסמה באתר "סנהדרינק". עקב העיניין הרב שמעורר נושא הקיימות בעת האחרונה בקרב כורמים וייננים כאחד ועקב שאלות רבות אשר אני נשאל בנושא, החלטתי להעלותה שנית, הפעם כאן בבלוג.)

"אני מאמין שמהפכה יכולה להתחיל מקנה קש יחיד זה. במבט חטוף, קש האורז הזה עשוי להראות קל וחסר משמעות. אין כמעט אדם שיאמין שהוא יכול להתחיל מהפכה. אבל אני גיליתי את המשקל והכוח שיש לקש זה. בשבילי המהפכה הזו אמיתית מאד"

בפסקה זו נפתח אחד הספרים המכוננים בתולדות החקלאות בת-הקיימא, ספרו של מסנובו פוקואוקה- מהפכת קנה הקש.
פוקואוקה, אשר חי ופעל ביפן, השאיר מאחור את החקלאות ה"מודרנית" ותחנות המחקר החקלאי, בהן שימש בתור חוקר, הלך אחר האמת הפנימית שלו, חזר אל השדות כדי לעשות חקלאות אחרת. הוא היה משוכנע שהוא מבין איך לעשות זאת. הוא ניסה ונכשל כישלון חרוץ. הוא הבין שהוא כנראה לא באמת מבין…
לאחר הכישלון המר, החל פוקואוקה להתבונן ולנסות להבין את עקרון גדילת הצמחים בטבע ופיתח במשך 30 שנה שיטת חקלאות טבעית אשר נודעה בכינוי "חקלאות של אפס מעש" – שיטה חקלאית אשר מבוססת על הבנה ושימוש בעקרונות גדילה אלו.

שיטת פוקואוקה במהותה היא חקלאות-זן (Zen). אופן ההתבוננות, הפשטות, הדיוק בביצוע הפעולה, התזמון, הנעה של מהלכים אשר רותמים את התהליכים בטבע לטובת הגידול. אף תנועה מיותרת.
שיטה זו אמנם שואבת את השראתה מעקרונות הצמיחה בטבע, אך שורשיה נטועים עמוק בתוך תרבות המזרח.

בעודי כותב שורות אלו, אנו מצויים בשלהי החורף הרביעי מאז התחלנו בשיקום כרם שוּנִי. "חקלאות של אפס מעש" היא אכן רעיון נשגב, אך היום כבר ברור לי שכרם הקריניאן הוותיק איננו שדה אורז הנזרע כל שנה מחדש, ובנימינה איננה עיירת מחוז ביפן (לרגע חולפת במוחי מחשבה משעשעת, איך היה נשמע מתי כספי שר את אהוד מנור ביפנית…).
אך היום גם ברור לי, יותר מאי-פעם, שגם כאן בבקעת הנדיב יכול "קנה הקש" לחולל מהפכה.

אז מה נתקעתי על מר פוקואוקה? מה לי ולרעיונות שלו? פוקואוקה מגדל אורז, אני מגדל יין. הוא חי בצד השני של העולם, ביפן, מקום בו יורד הגשם בכמויות גם בקיץ. פה בכרם זה בנימינה-סטייל. גשם יש אולי בחורף וגם זה במידה ויש חורף. העונה היבשה יכולה להתארך לפעמים לכדי שמונה חודשים בשנה.
ועדיין, גם במרחק חצי עולם, אקלים אחר וגידול שונה לחלוטין, ישנם דפוסי גדילה על פיהם מתנהגת הצמחייה המקומית. ויותר מכך, גם כאן, במרחק חצי עולם משדות האורז היפנים, הבסיס לחקלאות בת-קיימא הוא התבוננות והבנת התהליכים בטבע.

כאשר מתבוננים על התהליכים ומגיעים אל המהות, אל הלב, מבינים שהרעיונות הבסיסיים פשוט עובדים. הטבע עושה את שלו, או אולי נכון יותר לומר, בטבע יש סדר והוא מתנהל על-פי סדר זה. אם במקרה משהו השתבש – נניח משהו בסגנון זה שבחורף 2014 זרעתי גידולי כיסוי, כיסחתי אותם מאוחר וכמעט יבשתי שליש מהכרם – אז כנראה שאני, המגדל, טעיתי. כנראה שלא הבנתי את סדרי הטבע בחלקה שלי. אולי הייתי דוֹגמתי. אולי ניסיתי ליישם טכניקות שעובדות מצוין, אך בתנאים שונים מתנאי הגידול בחלקה שלי…

היום לאחר ארבעה חורפים, אני עומד בלב הכרם מוקף בשפע עשבי דגנים וקטניות. אין כמעט זכר לחוביזות ולחרדלים אשר מלאו את הכרם בשנת השיקום הראשונה. הקרקע, אשר לפני ארבע שנים הייתה דלה וכמעט מאובנת, השתנתה לבלי הכר. היום היא בעלת מבנה טוב יותר ועשירה יותר באורגניזמים ובחומר אורגני. כאשר לא מפריעים לתהליכים הטבעיים, יודעת הקרקע לשקם את עצמה.
גם הגפנים מתחילות להגיב לשינוי. לאחר ההלם הראשוני שפקד אותן כאשר הפסקנו בבת אחת את השימוש בקוטלי עשבייה ודשנים כימיים, הן מתחילות להתאושש. היבולים כרגע עדיין נמוכים מאד, אך הפרי יותר אחיד והיין עשיר יותר בצבע, ריח וטעם.

נראה לי שכיום אני כבר יכול לומר שבכרם הקריניאן בשוּני, המהפכה כבר החלה. הפכנו את כיוון התהליכים. כרם ותיק, אשר היה במסלול דעיכה ומונשם ע"י דשנים כימיים, עלה על מסלול של התאוששות, בו הקרקע משתבחת והחיים בה רבים משנה לשנה.
לאחר שראיתי שבשוני המודל עובד, התחלתי ליישם אותו בשני כרמים נוספים. כרם קריניאן ב"אוּם-תוּת" אשר בעמק שפֵייה, וכרם קולומבַארד בבקעת הנדיב. שני כרמים אלו אינם מושְקים כלל ולכן אני צופה שיגיבו קצת אחרת. הרעיון הוא ליישם את "מודל שוּני" בשלושת הכרמים, ועל פי המצב בשטח לבצע התאמות ספציפיות לכל כרם.

מודל ההסבה מגידול תעשייתי לטבעי הוא בסיסי מאד. בשלב ראשון, הפסקת השימוש בקוטלי עשבייה והנעת תהליכי שיקום קרקע. בנוסף לכך גם טיפול ראשוני בגפנים עצמן הכולל זמירה משקמת ודילול שריגים קפדני. בהמשך, בהתאם להתקדמות התהליך בכרם, יתפתח גם ממְשק הגידול הספציפי. הרעיון הוא פשוט. במקום חקלאות שהורגת את הקרקע, להנהיג חקלאות שמשמרת את החיים בקרקע ואף משקמת אותם במידת הצורך.

בסופו של יום, אם מפעילים היגיון בריא, ברור שחקלאות מסוג זה הדואגת לשימור הקרקע היא נכונה יותר ובטווח הארוך אף כלכלית יותר. אך כדי שכך יהיה הדבר, היא חייבת להיות מותאמת למקום, לאקלים, וליכולת ליישם אותה. פוקואוקה עם חקלאות אפס המעש ביפן, ביל מוליסון עם הפרמאקאלצ'ר באוסטרליה, רודולף שטיינר עם הביו-דינאמיקה באירופה, עשו כולם חקלאות בת-קיימא בקנה-מידה מסחרי. כל אחד מאנשים אלו פיתח שיטה שהתאימה מבחינה כלכלית-חברתית-סביבתית למקום בו הוא חי. אך לא ניתן להעתיק את השיטות שלהם כפשוטן: למיטב ידיעתי, אף אחד עדיין לא הצליח ליישם את שיטת פוקואוקה לגידול דגני חורף וקיץ בארץ, על-אף שביפן הגיעו לתוצאות מרשימות. אינני מכיר אף שדה מסחרי אשר בונים בו ערוגות מוגבהות דוגמת הפרמאקאלצ'ר, על אף שבגינות קהילתיות הן נותנות מענה מצוין. גם ייצור ויישום עצמי של רבים מהתכשירים הביו-דינמיים איננו ממש פשוט בארץ כמו שלנו, בה קשה מאד להשיג שלפוחית שתן של צבי אדום, או ללקט בטבע את פרח שן-הארי.

מבחינתי, האתגר כרגע הוא להבין כיצד להתאים את עקרונות שיטות החקלאות הטבעית למציאות הישראלית. כלומר, להבין מהן הפרקטיקות המתאימות והישימות לתנאי הכרמים בארץ, וגם מה איננו ממש מעשי. לאחר מכן, להתאים, לשלב ולהיעזר בכל הידע והניסיון שנצבר בכמעט מאה שנה של חקלאות בת-קיימא. אני מאמין שלא רחוק היום בו נגיע לכורמות בת-קיימא בקנה-מידה מסחרי רחב, אשר מתאימה למצב הכלכלי-חברתי-סביבתי בארץ ישראל. ובפרט, מצב בו עלויות הגידול גבוהות מאד ובמקרים רבים בעל הקרקע, הכורם והיקב הינם שלוש ישויות נפרדות.

יוסי יודפת- יקב עבייה

.