לכאורה זהו רק עוד גאג'ט, אחד מיני רבים. אך אם אנו צופים בעולם מנקודת מבט אנתרופולוגית, ראוי להסתכל על הפרטים הקטנים ומתוכם להבין את המכלול, את המניע, את התרבות אשר הם תוצר שלה.
המחשבה הסבוכה פתלתלה הזו חילחלה לתוך תחום ההכרה (הדי מצומצם) שלי, בעודי מנסה, בו זמנית, לנגוס בקרואסון חמאה פושר, לאחוז בכוס קפה חד פעמית (כן כזו עם מכסה פלסטיק מצחין) ולפנות ימינה תוך הורדת הילוך (יש לי גיר ידני בטנדר).
חשבתי על המתקן הזה, ההוא ששמים בו כוסות קפה. זה שבין שני המושבים הקדמיים או בדש-בורד...
לראשונה נתקלתי במתקן הכביכול-בלתי-נחוץ-בעליל הזה איפשהו בשנות התשעים. אז עדיין לא הבנתי מי לעזאזל צריך את כוס הקפה שלו תוך כדי נסיעה ולא ידעתי שזהו אביזר הכרחי בכל רכב אירופאי או אמריקאי כבר שנים רבות (בקיבוצים קנו רק סובארו באותן שנים...). באותן שנים זה נראה אביזר כל כך מיותר.
באותן שנים, בין באר-שבע לחיפה היו שלושה מקומות שיכולת לשתות בהם כוס קפה על הדרך: קסטינה, מסמיה, ובית הפנקיק בבית-חרות. בשלשת המקומות הגישו את הקפה בכוסות אמיתיות ולמיטב ידיעתי ציפו מהשותים להשיב את הכוסות בתום השימוש ולא לקחת אותן לסיבוב בארץ.
לגבי הקרואסון, אינני זוכר אם היה כזה דבר בנמצא, אך אני זוכר שמסמיה היתה מפורסמת באיזו חביתה (או משהו בסגנון) בשם פופאי, ובית הפנקיק היה מפורסם בחומוס עם צ'ילי... בפונדק קסטינה עצרו כל האוטובוסים הישירים מבאר-שבע לחיפה (4 שעות נסיעה...סיוט).
מה שהיה מקובל באותן שנים בארץ ישראל היה שקפה שותים בישיבה. גם אם ממהרים. עוצרים, מזמינים קפה, וגם אם מאד ממהרים אף אחד (לפחות מהאנשים שאני הכרתי) לא חשב לקחת את הקפה לדרך. כוס קפה על הדרך היתה סיבה מספיקה להתעכב מעט, אפילו לאחר מעט. זה היה מקובל.
אבל מסתבר שמעבר לים דברים קרו אחרת. מסתבר שהיתה באותן השנים גם תרבות בה היה מקובל למהר, מאד למהר, לקחת את הקפה לדרך ולאכול לידו חתיכת בצק דלוחה.
עבור אותה תרבות יצרו את המתקן הבלתי נחוץ.
מעבר לים היה המתקן דבר אלמנטרי בכל רכב, משהו שאי אפשר להסתדר בלעדיו.
כאן בארץ נשאר המתקן הבלתי נחוץ מיותר. לעתים היית נכנס לרכב אשר כל תא הנוסעים שלו בלוי, מלבד פינה אחת - "המתקן", אשר עדיין נראה כאילו רק אתמול יצא מהחנות. אפילו האבק לא נגע בו.
אך לאט לאט השתנו הזמנים...
בתחילה הגיעו הפלאפונים ואז מולאו תאי "המתקן" בכרטיסי ביקור, לאחר מכן צצו בתי הקפה שלצד הדרך (אם אינני טועה הראשון שהגיש קפה נורמאלי בין חיפה לתל אביב היה green קפה איפשהו בתחילת שנות ה 2000). ולבסוף חנויות הנוחות שבכל תחנת דלק.
וזהו. אנשים שותים את הקפה שלהם בנסיעה, ולעיתים פושר, ולרוב מחורבן, וגם הקרואסונים לא משהו ונהיינו אמריקה, וכנראה שגם אני נהיתי קצת "אמריקה". אבל אני נוסע בסובארו ישן ואולי בזכות זה אני שם לב שזה קפה מחורבן וקוראסון מחורבן ואין איפה לשים אותם כי זה אוטו יפני ישן בלי "מתקן"...
ואולי עדיף ככה. אולי ככה אזכור לשתות את הקפה שלי בבית או לפחות לעצור רגע, לשבת, לשתות כמו בן אדם.
מבוסס על מקרה אמיתי
