על-פי ידידי הוותיק "המילון העברי המרוכז" (ערוך בידי א. אבן-שושן בהשתתפות חבר אנשי מדע), "העולם החדש הוא כינוי לארצות ביבשת אמריקה שהתגלו בתקופה החדשה (במאה החמש עשרה). להבדיל מהעולם הישן, ארצות אסיה אפריקה ואירופה".
כמובן ש א. אבן-שושן (וחבר אנשי המדע) לא הכירו את עולם היין, ולו היו מכירים היו יודעים שעולם ישן לא יכול לכלול מדינות שאינן חלק מאירופה (כי אין עוד מלבדה, ערש התרבות), ובטח לא מדינות של ברברים כגון אפריקה ואסיה (כי זו לא תרבות, זה דרק).
אבל עכשיו ברצינות...
אז בואו ונחזור לרגע למאה החמש עשרה (ואולי אפילו קצת קודם) לפני שאספסוף אירופאי חצה את האוקיינוס לשדוד, ולהחריב יבשת שתושביה לא עשו לו דבר רע מעולם. בואו ונתבונן לרגע על אותו "עולם ישן".
השיטה באירופה היתה פשוטה מאד. היה איכר, הוא יצר לעצמו מזון שאת רובו גזל ווסל. הווסל קיבל את הקרקע, את הזכות לשדוד את האיכרים ועוד כמה זכויות מפוקפקות מלורד, או מהמלך עצמו, בתמורה לחלק נכבד מהגזל (גם אז קראו לזה גבית מיסים...). כמו כן התחייב הווסל שהוא ובני ביתו ילחמו לצד המלך ככל שידרש. לשיטה קראו השיטה הפיאודלית, ובעצם העניין היא היתה מעט יותר ברוטלית (במובן הפיסי), מהשיטה הקפיטליסטית הנהוגה כיום, אך בסופו של דבר, כאז כן היום, בעלי ממון שונים נלחמו בינם לבין עצמם על עוד כוח ועוד ממון, כמובן, על חשבון החלשים מהם.
כמו כן היתה הכנסיה.
כוחה של הכנסיה נבע מכך שהיא הצליחה לשכנע את ההמונים שהיא באת הכוח עלי אדמות של שליט אחד, בלתי נראה ומטיל מורא, גדול, עצום, וחזק מכולם. וכל כפירה בו ובבאי-כוחו צפויה לנקמה חריפה בעולם הזה, וגם בעולם הבא. (שימו לב יש לנו כבר ארבעה עולמות, המסודרים במבנה מורכב ומעניין על ציר הזמן והמרחב. עולם ישן, עולם חדש, העולם הזה, העולם הבא)
לא הזכרתי את הכנסיה סתם. אחת מהפעולות העקריות של הכנסיה היתה להחריב את כל האמונות שקדמו לה, וזאת על מנת לבסס את כוחה שלה. בשם האל האחד, ובנו המושיע (ישוע אוהב האדם), הוחרבו דתות קדומות יותר, נאסרו אמונות ונישרפו "כופרים" ו"מכשפות" על המוקד.
אם מערכת האמונות של תושבי אירופה לפני הופעת הנצרות היתה מחוברת לכוחות הטבע, לאחר השתלטות הכנסיה נדחקו כוחות הטבע הצידה ואת כס השלטון תפס האל האחד (ובאי כוחו כמובן).
אך עדיין דבר חשוב אחד לא השתנה: הכבוד, ההערצה והמורא של האדם מהנפלא ממנו. ממה שמעבר לגבולות תפיסתו.
כחלק מהווית קיומו קיבל עליו האדם את העובדה הפשוטה, ישנם דברים שהם מעבר להשגתו, או במילים אחרות: הוא רק בן-אדם ואיננו יודע הכל. האדם עדיין קבל את העובדה שקיים ניסתר, ולא רק שיש לכבד זאת, יש לתת לאותו ה"ניסתר" מקום להתבטא בעולם. ואז באה המאה החמש עשרה וחצו את האוקינוס, וגילו עולם חדש...
או אולי כדאי לנסח את זה קצת אחרת ולעזוב את המאה החמש-עשר במנוחה:
ואז בא המדע, והדיח את האל מכס השלטון, והתגלה עולם חדש...
עולם של תבניות מוגדרות
עולם אשר כל דבר בו מציית לחוקים מתמטיים ומישוואות.
עולם אשר מה שאי אפשר להוכיח בו בכלים מדעיים איננו קיים (או במילים אחרות: כל מה שאינו ניתן להוכחה זוכה להתעלמות עד שניתן להוכיח אותו).
עולם אשר בו האדם יודע הכל (עולם בו כל מה שהאדם איננו מכיר עדיין חייב בהכרח לציית לחוקי המדע, ולכן ניתן לחיזוי)
עולם אשר מתנהל בתוך גבולות הבנתו של האדם.
עולם אשר אין בו מקום לניסתר...
בעולם זה לא נותר דבר הנפלא מהאדם. לא נותר מקום לכבוד, הערצה, ומורא. לא נותרה זכות קייום לכל מה שמעבר לגבולות תפיסתו של האדם.
לא נותרה זכות קיום ל"נסתר".
לא נותר מקום לענווה.
לא נותר מקום לחלום.
ללא שום ספק, עולם חדש מופלא...
(ומלא ביינות ממוסגרים, נכונים, ברורים, וצייתניים. יינות מנומקים הייטב ובנאלים להחריד...)
