(פוסט חגיגי ואף פוליטי אך לא במובן הפוליטיקליקורקט, לרגל הבחירות שמתישהו חייבות להתקיים, או שלא)
בשנה שבה נולדתי קרו מספר אירועים שהתבררו בדיעבד כרבי משמעות עבור אנשים מסויימים. על טעימת פריז אולי אכתוב בפעם אחרת. על מבצע אנטבה סביר להניח שלא אכתוב לעולם. בזה כיסינו את עולם היין ואת מורשת ישראל. חוץ מזה היו באותה שנה גם אירועי כיכר טיאנמן, הקמר רוז' בקמבודיה, הטיסה המסחרית הראשונה של מטוס הקונקורד, הפיכה צבאית בארגנטינה, הרוגים באירועי יום האדמה, יסוד חברת אפל, סין עורכת ניסוי בפצצת מימן, עצמאות איי סיישל, וממשלה שנופלת עקב חילול שבת (המפד"ל חירבנו למפא"י את העניינים, נמנעו בהצבעת האי-אמון בכנסת. סיכוי סביר שהם מצטערים עד היום).
אבל את הפוסט הזה אני לוקח רחוק. הרבה יותר רחוק.
רחוק עד אוסטרליה, לא פחות ולא יותר. הצד השני של העולם (וגם יש שם המון קנגרואים. חיה כזאת כמו גרביל אבל גדול מאד. ועם כיס כזה, כמו באוברול ג'ינס. ככה בשביל לשים את הגורים). שם, באוסטרליה, קרה משהו, שאיך לומר, היו לו משמעויות אקולוגיות, פוליטיות ותרבותיות מרחיקות לכת (באוסטרליה יש המון לאן ללכת, אפילו שזה בעיקר מדבר).
להקת Farm הופיעה בחוף המזרחי של אוסטרליה כבר משנת 1972, אולם בשלהי שנת 1976, בעיצומה של שנת הולדתי רבת המעללים (וככל הנראה בערך באותה תקופה בה הושארתי ללא השגחה עם בני גילי בבית התינוקות בקיבוץ, ולאף אחד לא היה מושג לאיזו מוזיקה אני מאזין) החליפה הלהקה את שמה ל Midnight oil.
בשלהי שנות השמונים שמעתי עליהם לראשונה. הם הוציאו תקליט בשם Diesel and Dust והשיר שפתח את האלבום Beds are Burning כבש את המצעדים. פה לא היה מדובר בעוד להקת סינטיסיזרים ששרה על אהבות נכזבות, או בעוד אמן מיוסר, אגוצנטרי ועטוי ניטים (היו צמידים כאילו עם ניטים למכירה אפילו בבאר שבע) שזועק על הרפש של העולם (גם כן בליווי כלי הנגינה המבחיל סינטיסייזר). זו היתה להקת מחאה אמיתית. גיטרות חזקות, סולן דומיננטי מאד (שנראה די מוטרף ומפחיד). והכי חשוב, נושאים אמיתיים ואפילו רלוונטים. איכות סביבה, זכויות אדם. מין דברים שכולם נמנעים מלדבר עליהם כדי לא לעצבן אף אחד.
הם אפילו ניגנו סט לאות מחאה מול מבני חברת Exxon בניו יורק, לאחר דליפת הנפט באלסקה. (בשנת 1990, זרם לו נהר נפט מהספינה Exxon valdez. מסתבר ש BP לא המציאו שום דבר חדש...)
הם המשיכו להופיע עד 2002 ואז פרש הסולן פיטר גרט (ההוא המוטרף והמפחיד) והלהקה התפרקה. המעריצים היו חייבים לסלוח לו. אחרי שלושים שנות מחאה מוסיקלית הוא פשוט היה צריך להקדיש יותר זמן לפוליטיקה. עד אז הוא היה "רק" חבר בפנל העולמי של גרינפיס, אבל בשלב זה הוא רץ לבחירות בפרלמנט האוסטרלי. לקח כמה שנים ובסוף הוא נבחר וקיבל את תפקיד השר לאיכות סביבה, מורשת, ואמנות. האמת, די נחמד מצד האוסטרלים לתת את תיק האמנות למוסיקאי אמיתי, את תיק איכות הסביבה לפעיל מטעם הגופים הירוקים ואת תיק המורשת לפעיל זכויות אדם שמטיף שנים להשבת זכויות הילידים בארצו. חוץ מזה הם חסכו למשלם המיסים המון כסף ע'י שילוב שלושת התפקידים יחד. פרקטים האוסטרלים האלה. ועדיין, מדי פעם לאחר אסונות אקולוגים מתאחדת הלהקה למופעי צדקה. כנראה כי זה באמת חשוב להם.
תמיד חלמתי שגם לנו תהיה איזו להקת מחאה כזו. מישהו שיכנס עם הראש בקיר ויקרא לאחריות חברתית וסביבתית, וגם יעשה, לא רק ידבר. אבל זה לא קרה. אף אחד אפילו לא ממש מדבר על אחריות חברתית וסביבתית. או אולי מישהו מדבר ופשוט אין לו קהל (בשביל מחאה צריך קהל או ציבור או משהוא שיתן לזה קצת נפח אחרת זה לא תופס). ונכון, במוזיקת מחאה אין ממש פרנסה, עושים את זה כי מאמינים בצדקת הדרך (קצת כמו להצטרף לפלמ"ח או כמו לגייס כספים לעמותות קש שמממנות חרדים. רק יותר רועש).
לאט לאט מחריבים פה כל פיסת קרקע, כל מקווה מים. בקצב גובר רומסים פה זכויות אדם כאילו היו עלים יבשים בסוף הסתיו. מנשלים ציבורים שלמים מזכויותיהם. אף אחד כבר לא מנסה אפילו להצניע את זה. הכל נעשה בגלוי לעיני הציבור. בעלי השררה התרגלו שאף אחד לא באמת עומד בדרכם ואומר "עד כאן!" שאף אחד לא באמת מנסה לבלום אותם. הם מתנהגים כאילו שהמרחבים הפתוחים, משאבי הטבע, האוויר, הים, עתיד האזרחים, כספי המיסים וכל אשר בתוך תחום השיפוט של מדינת ישראל, נועד לרווחתם הפרטית.
בתוך כל המציאות העגומה הזאת חסר לי איזה שׂר רוקר, אולי אפילו רק חבר כנסת. אבל אחד שיעשה הרבה רעש, שלא ירפה, שיעלה נושאים אמיתיים לסדר היום. נושאים שקשורים לעתיד אמיתי של כולנו. (שאלת מליון הדולר: מי יותר מסוכן לעתיד שלנו? הגרעין האיראני, או זיהום מי התהום?)
תנו לי אחד. רק אחד. אני אבחר בו. ויש לי הרגשה שלא אהיה היחיד.
ואם כבר מותר להביע משאלות אז אשמח גם לסדר העדיפויות הבא:
- איכות סביבה- כי אין לנו פלנטה אחרת וכי חבל על הדובים בקוטב, שנמסים להם הקרחונים. ועל עוד מאות מינים של בעלי חיים שמצטלמים קצת פחות טוב אבל נכחדים בצורה די מוצלחת כל שנה.
- זכויות אדם- כי ראוי שנזכור שגם אנחנו רק בני אדם והרי לא נרצה שאף אחד ירמוס אותנו.
- קצת צדק חברתי, יעני קצת יותר שוויון- כולנו חיים פה. זה חשוב שנצליח להסתדר יותר טוב אחד עם השני והדרך הכי טובה היא להתחיל מזה שאנשים ירגישו קצת פחות מקופחים.
- תרבות, אמנות, ומורשת. וכזאת של כולנו- לא המצאנו את אלוהים (או אולי כן) ועל אף שאנו אוהבים לחשוב שהוא נחלתנו הבלעדית, מן הראוי שנתרגל למחשבה שגם לעכו'מ שסובבים אותנו יש מורשת ואולי גם איזשהו אלוהים. אם נכבד את המורשת הזאת אולי הם ירגישו קצת פחות מקופחים.
ואם אני צריך להסתפק במשאלה אחת בלבד אז ללא ספק אני בעד אוויר יותר נקי, מיים פחות מזוהמים ופחות רעיונות טפשיים ומסוכנים כמו כריית פצלי שמן בעמק האלה.
למה? ככה. כי זה נראה לי יותר שפוי.
(פורסם בבלוג בנובמבר 2011)
