חורף. הגפנים ישנות. במהלך ימי ינואר-הקרים-בואך-פברואר, בימים בהם יאפשר זאת מזג האוויר, אזמור את הכרמים. הרבה עבודה לפני השנה.
אל כרמי הקריניאן הוותיקים, אותם אני בוצר כבר כמה שנים, מצטרף השנה כרם קולומברד.
זן ענבים לבן מאד חומצי ועדין בטעמו. אני מתרגש ומחכה להתחיל לזמור כרם זה.
עבודה עם כרם חדש הינה תמיד מעניינת ומאתגרת והשלב הראשון הינו תמיד הזמירה.
לעצב מחדש את הגפן, להוריד זמורות מיותרות, "לתת לכרם כיוון" אליו רוצים להוביל אותו.
הדבר לא קורה בעונה אחת, גם לא בשתיים, זה לוקח זמן, עבודה ותשומת לב. אך כדי להתקדם בדרך צריך להתחיל וההתחלה הינה זמירת החורף הראשונה, בה מייצרים את נק' המוצא.
לא ארחיב כרגע על הזמירה ועל הלבטים המלווים זמירת כל גפן וגפן.
כבר כתבתי על כך לפני שנה בפרסום ,,גיזום חורף 2016
היום ברצוני לעסוק בנושא בסיסי אף יותר. האופנים השונים של עיצוב הגפן וההדליה.
צורת ההדליה הנפוצה והמקובלת כיום בישראל הינה "שילוב שריגים אנכי" (v.s.p). מערכת הדליה המבוססת על עמודי ברזל קבועים אשר עליהם מתוחים חוטי ברזל הניתנים להורדה והרמה.
הרעיון בשיטת הדליה זו הינו שע"י שילוב החוטים (או אי-שילובם) ניתן בידי המגדל לנהל בצורה קלה וטובה את העלווה. כמו כן היתרון הגדול בשיטה זו הוא שרוב הפעולות ניתנות לביצוע בצורה ממוכנת וחוסכות זמן וכסף.
אך לשיטה גם מספר חסרונות. ראשית, היא מצריכה ביצוע מדויק וקפדני (מצרך נדיר במחוזותינו). ללא ביצוע מדויק, קפדני ומתוזמן היטב נהיה קיר העלווה (המאפיין שיטה זו) בית גידול מצוין למחלות עלווה ומזיקים. בנוסף, חוטי השילוב, אשר תומכים בזמורות בצורה מלאה, משחררים מהגפן את הצורך להשקיע אנרגיה בתמיכתן וכך מופנה לאשכול יותר אנרגיה. בזנים בעלי אשכולות צפופים יכול הדבר, לדעתי, להוות בעיה.
מן העבר השני, שיטת ה"גביע" (goblet), היא צורת עיצוב בה הגפן תומכת בעצמה.
יתרונותיה הגדולים של שיטה זו הינם ריסון הצימוח (יתרון רב בזנים בעלי אשכול צפוף), הצללה טובה על הפרי (יתרון באזורי גידול חמים) ואוורור טוב.
חסרונותיה של שיטה זו הם שהיא איננה מתאימה למיכון ומצריכה הבנה טובה של אופן הצימוח של הגפן ומקצועיות בביצוע כל פעולות הגידול (כוח עבודה מקצועי בכרמים הוא חלום רחוק במחוזותינו…).
בתווך, בין שני אופני הדליה אלו, קיימות וריאציות רבות אשר מטרתן לתת מענה למצבים ספציפיים כגון צימוח יתר, צורך ביותר שטח עלווה, תנאי שטח ספציפיים וכ"ו.
אחת הווריאציות הנפוצות בארץ, בעיקר בכרמים וותיקים, הינה הדלית קורדון. בשיטה זו עמודי תמיכה מברזל, אשר ביניהם מתוח חוט ברזל לאורכו נפרשים בדי הגפן נושקים אחד לשני (נראים כחבל עבה מתוח לאורך השורה. מכאן נובע שמה של שיטה זו). בשיטה זו יש לעיתים חוטי תמיכה המונעים מהזמורות לצנוח לכיוון הקרקע.
הגפנים בכרמים אלו, כאשר הן מתבגרות ולאחר הרבה שנות גידול מקבלות לעיתים צורה של גביע פרוס.
הנקודה החשובה ביותר היא להתאים את אופן ההדליה לזן הענבים, לתנאי החלקה ולצרכי היקב.
יש להיות מודעים לכך שבכל שיטה יש יתרונות וחסרונות. בעיקר חשוב להיות מודעים לחסרונות השיטה ולמצוא דרכים גידוליות להתגבר על חסרונות אלו.
לשמחתי, נכון להיום מתחילים לראות בכרמי ישראל שינוי מסוים בשיקולי הנטיעה. מתחילה לחלחל כאן ההבנה ש"פה זה לא בורדו". שצריך לתכנן כרמים אחרת. ההבנה הזו מגיעה מהשטח. יותר ויותר כורמים וייננים רואים בשטח את הבעייתיות שנוצרה כתוצאה מנטיעת כרמים באופן אוטומטי בכיוון צפון-דרום או את הבעייתיות שבשימוש בכנות מרוסנות אשר איננן מתאימות לתנאי הקיץ היבש בארץ ישראל.
ועדיין, בזמן שיותר ויותר זנים צפופי אשכול כגון גרנאש ומורבדר ניטעים פה, מעטים הכרמים אשר אינם מודלים בשיטת v.s.p
בימים אלו מגיע אל המשתלות חומר הריבוי אשר ישמש להכנת השתילים לנטיעות 2017.
אין לי ספק שחלק נכבד מנטיעות 2017 יהיו של זנים צפופי אשכול, כולי תקווה שבשנה זו ישקלו הנוטעים שיטות הדליה נוספות מלבד v.s.p
על-אף ששיטות הדליה אשר אינן ממוכנות, כגון גביע, קורדון ודומיהן, עלולות לייקר את עלות הגידול (אינני בטוח בכך בכלל…). בתעשיית יין כגון זו הישראלית, אשר מדברת ללא הרף על חתירה למצוינות ללא פשרות ואשר שואפת לזכות בהכרה על איכות ויחוד בסצנת היין העולמית, יש מקום גם לכרמים המודלים אחרת. לא בשביל לייצר גימיק שיווקי אלא מכיוון שבחלק מהכרמים יש בכך צורך על מנת לגדל פרי יותר טוב, בשביל לייצר את האיכות עליה כולנו חולמים.
פרי איכותי מבשיל על גפנים המגודלות באופן המתאים ביותר בשילוב אשר נוצר בין הזן לתנאי הכרם. פרי איכותי דורש תכנון וחשיבה גידולית, ביצוע עבודה הנדרשת (ללא קשר לתחשיבים כלכליים) ותשומת-לב.
בתוך כל מכלול התנאים והפעולות הנדרשים בגידול פרי איכותי חשיבות ההדליה הינה בהיותה אחת מאבני-היסוד עליה מבוסס הכרם.
כי אחרי כל החביות האלון החדשות, מכלי הנירוסטה המבריקים, מכלי הבטון הקסומים.
אחרי כל מערכות הקירור המשוכללות, השמרים הטכנולוגים, התוספים, שיטות היינניות המתוחכמות, היועצים המדופלמים. אחרי כל הבקבוקים היפים, התוויות המבריקות, המארזים המהודרים.
אחרי כל הזהב והכסף הזה ואחרי כל היחצנות והשיווק.
אחרי כל אלו נחלץ הפקק ונמזגת האמת.
"האמת ביין" אומר המשפט העתיק וכך אכן הדבר. יין לא משקר. הוא יכול להיות "טוב" או "רע" או "בסדר".
כל מה שבאמת הכרחי כדי לייצר יין טוב זה ענבים טובים.
יין טוב באמת עושים בכרם. אני יודע שהמשפט הזה נשחק מרוב שימוש, אך זו האמת הפשוטה.
יין "רע" או יין "בסדר"? אותם אפשר לייצר ביקב, הכרם לא ממש משנה…
