בשנת 2006, כאשר הקמתי את יקב עבייה, בחרתי לי כזן עיקרי לעבודה את הסירה. באותן שנים היה מקובל מאד בקרב היקבים הקטנים בארץ לייצר יין בעיקר מקברנה סובניון או מרלו. לרבים נראתה הבחירה שלי להתבסס על זן הסירה קצת תמוהה ולא הגיונית מבחינה שיווקית, אך לי עצמי היה ברור שיש בזן זה את הפוטנציאל להביא הרבה עוצמות, עניין וקסם לתוך היינות שלי.
הרבה יין נמזג לכוסות מאז אותם ימים תמימים ויפים, הרבה שינויים והתפתחויות עברו עלי ועל היקב. אך עדיין, מאז 2006 ועד 2016 השנה בה נאלצתי לוותר על חלקת הסירה ממנה בצרתי את יינותי, במשך אחד-עשר בצירים היווה זן זה את עמוד התווך ביקב עבייה. כולי תקווה שיבוא יום ואמצא שוב (או אטע) חלקת סירה שתאפשר לי לשוב ולעבוד עם זן זה.
בכל אותן השנים "הגביע הקדוש" של הכרמים בעולם, מבחינתי, השתרע אי שם על המדרונות התלולים בצפון עמק הרון בצרפת. ואכן, לאחר שנים, כאשר התחלתי לייצר יין לבן, היה זה רק טבעי שאבחר בזן הוויוניה, אשר מקורו אי שם בלב שטח כרמים זה במדרונות אשר סביב הכפר קונדריו.
השנה החלטתי לצאת לסיור מקצועי בצרפת. לפגוש ייננים ולספוג קצת אווירה ורעיונות ותובנות, לקראת שלב נוסף שאני מרגיש שצריך להגיע בהתפתחות יקב עבייה. היה ברור לי שהפעם הכיוון הוא לשם, לאותו "גביע קדוש", לצפון עמק הרון. הייתי חייב להגיע למדרונות של קוט-רוטי וקונדריו, לראות את הרמיטאז' וסנט-ג'וזף.
כרטיסי טיסה נרכשו, נעשו סידורי המסע, נבחרו היקבים לביקור ותואמו הפגישות.
כך, באמצע ינואר, עלינו זוגתי ואני על הכביש-המתפתל-בין-מרסיי-לליאון ובפעם הראשונה בחיי יצאתי למסע "מסודר". לא תרמיל-גב אלא מזוודה, לא ברגל ובטרמפים, אלא רכב שכור ויעד מוגדר…
כאשר אתה יוצא למסע אל יעד אליו חלמת להגיע הרבה שנים יש לך רעיון, או ליתר דיוק, תמונה. משהו שאתה מצפה לראות, או למצוא. הכרמים הנטועים על המדרונות התלולים של קוט-רוטי, אשר קיבלו את פנינו כאשר ירדנו מהכביש המהיר היו מעבר לכל מה שדמיינתי. היה בהם מסר: אין מאמץ שהוא גדול מדי. היתה בהם הצהרה: הצהרת-אמונים-של-דורות-של-כורמים-לאדמתם.
באותו היום, ביריד היין של אמפויי (Ampuis), ראיתי מהי תרבות יין. משפחות מגיעות בהרכב מלא, נשים גברים וטף, לטעום ולרכוש יין. רבים יוצאים מיריד זה עם עגלות עמוסות ארגזי יין, אותם רכשו הישר מהיקבים, ציידה לשנה הקרובה עד היריד הבא.
אך החוויה המטלטלת ביותר הגיע מכיוון בלתי צפוי… עמדנו על ראש מדרון להשקיף על הכרמים ועל עמק הרון. יעל, אני ויינן צעיר ומוכשר מהכפר Chavanay. מאחורינו נמתחה רצועה צרה של כרמי הסירה הצפוניים ביותר של סינט-ג'וזף, מעלינו התנשא פסל של מריה-אימו-של-הצלוב מברכת ושומרת על עמק הרון. מתחתינו על המדרון כרמי הוויוניה של הכפר קונדריו נצבעו באור אחר הצהריים הרך. הכפר וההרים והכרמים והחוות נראו כמו מתוך גלויה. מקום מהמם, מקום לגור בו ולגדל בו יין ופשוט לחיות בשלווה.
כל זה כמובן במידה ומסוגלים להתאפק ולא להביט מזרחה לצד השני של הנהר… מה שראיתי באותו אחר הצהריים על הגדה המזרחית של נהר הרון לא מופיע בספרות היין. אני מעז ומעריך שמה שקורה בגדה המזרחית של נהר הרון גם ממש לא מעניין את חובבי היין. הרי קוט-רוטי, קונדריו, שאטו-גריו, סינט-ג'וזף, כולם בגדה המערבית של הנהר, על המדרון הפונה מזרחה אל השמש העולה, אז למי אכפת מה קורה בגדה המזרחית.
ובכן, מה שקורה בגדה המזרחית הוא שאין שם אזורי יין נחשבים, אבל יש שם כמות בלתי נתפסת של תעשייה כבדה שמפרץ חיפה נראה לעומתה כמו ליליפוט. אה כן, פחות או יותר מול קונדריו, אולי קצת דרומה, יש גם כור גרעיני…
פתאום נזכרתי שהצרפתים הם אלופי העולם בכורים גרעיניים ושבצרפת מפוזרים עשרות מהם. פתאום חשבתי לעצמי כמה זה ציני שבגדה אחת של הנהר נאחזים הכורמים באדמה ובמסורת ומגדלים יין מתוך מאמצים אדירים, בעוד שבגדה השנייה מעשנות הארובות, מלכלכות את השמיים הכחולים, מרעילות את האוויר.
פתאום לא היה ברור לי איך מדינה כמו צרפת, שסוגדת ומתגאה ביינותיה ועדיין מתאבלת על אובדן כרמי דרום צרפת במגפת הפילוקסרה, מסתכנת באובדן כל כרמי צפון עמק הרון במקרה של תקלה-קטנה-בכור-גרעיני (שלא לדבר על אובדן בנפש שעלול לקרות..).
חשבתי לעצמי פתאום כמה זה מתסכל להיאחז בשורשים ובמורשת, לעבוד את האדמה ולגדל יין דור אחר דור, ובמקביל לראות איך התעשייה מהצד השני של הנהר גדלה, מזהמת ופוגעת בכל מה שנוצר בדורות של עמל. לאחר יומיים, בכפר קטן וציורי באזור ארדש (ardech), סיפרתי על התובנה הזו ליינן נוסף שביקרתי. הוא הסכים שאכן יש בעיה והוסיף וסיפר שגם היקב שלו נמצא לא רחוק משני כורים גרעיניים…
לאור כל האמור וכל יתר ה"ניסים והנפלאות" שמחולל המין האנושי מאז ראשית המהפכה התעשייתית, אין זה מפליא שבשנים האחרונות כמות האנשים אשר פוקחים עיניהם ומבחינים במציאות כהווייתה עולה ותנועת הנגד צוברת תאוצה. בתחום היין החלה תנועת נגד זו להתעורר לפני בערך שלושים שנה במעבר של כורמים רבים לחקלאות אורגנית וביו-דינאמית. לאור כל המסופר, גם אין זה מפתיע שרבים מבין הראשונים אשר בחרו בדרך זו הם צרפתים…
הפיכתם של היינות הטבעיים לדבר החם והאופנתי ביותר בעולם היין בשנים האחרונות היא המשך טבעי של תנועת נגד זו. אין זה מפליא שתאגידים ויקבים גדולים, בעלי אמצעים והשפעה, מנסים לתפוס טרמפ ולעשות רווחים נאים על חשבון כמיהת ההמונים למשהו קצת יותר "טבעי". אחרי הכל, ראינו את זה קורה בתחומים אחרים ואפילו יש לתופעה כינוי “green washing”.
אך אופנה, ככל אופנה, תשתנה יום אחד. גם זה לטובה מכיוון שבבוא היום המיוחל בו ימשיכו הטרמפיסטים לאופנה הבאה ויחלשו "רעשי הרקע" המיותרים, יתגבר קולם הצלול והרועם של כל אותם אשר עושים את יינותיהם באופן המונע מתוך חזון אמיתי, ואשר אינו תלוי באינטרס כלכלי.
בינתיים, ממשיכות הערובות לעשן, הגרעין להתבקע, ואמו-של-הצלוב לעמוד על הרכס מעל קונדריו, פורשת ידיה לשמים ומתפללת על כולנו…
