גל חדש

גל חדש

(רשימה זו פורסמה ב''שמועות על גשם'' בנובמבר 2012. לרגל פסטיבל ''הגל החדש'' של חברי, אנשי מסעדת ברוט התל-אביבית, אני מעלה אותה שוב)

העשור שבין 1980-1990 (הידוע בכינוי "שנות השמונים") היה העשור בו הגיעה המאה ה20 לשיאה.
היה זה העשור בו הפלסטיק, אשר השתלט על כל חלקה טובה, נראה והרגיש יותר פלסטי מתמיד. הרכיבים האלקטרונים פלשו לכל תחומי החיים, דור שלם של ילדים החל ללטוש עיניים למסכים קטנים, לוחץ בתזזיתיות על מקשים קטנים שמקפיצים איש קטן ונימרץ מעל חביות. בדרכו להפיל את דונקי-קונג הגורילה ולהציל את הנערה האלקטרונית הקטנה הכלואה בפינה השמאלית העליונה של המסך.
היה זה העשור בו הביאה חברת Comodore את הבשורה של מחשב לכל פועל, בדמות המחשב האלמותי (בגוון הקרם היוקרתי) Comodore 64 . היה זה העשור בו כבשו הסינטיסיזרים את מצעדי הפזמונים, מביאים את הצליל המנוכר והאהוב (אשר עדיין שורד למרות הכל...).

מחשבה זו עברה במוחי בעודי שומע ברדיו ביצוע מחודש, מתקתק ומלטף (תופעה מחליאה הידועה בכינוי הסקסי "רימייק") לשיר הנצחי Love Song של הקייור.
רציתי לצעוק ולא היה לי על מי. רציתי לברוח אבל היתי תקוע בפקק תנועה בין ירכא לצומת יסיף, כך שאפילו האופציה של ללחוץ-על-הגז-ולנסות-לחמוק-מהצלילים לא היתה על הפרק...

אני רוצה להבהיר. אין לי שום דבר נגד הזמרת הענוגה. מעולם לא שמעתי אותה קודם, יכול להיות שהיא זמרת ממש טובה, יכול להיות שהיא ממש מוכשרת ואכן היה לה קול ממש ממש מתקתק.
מהקולות שממש-מתאימים-לשירי-אהבה-משתפכים.
גם אינני פוסל את התופעה של ביצוע-מחודש-לשיר-גדול. ההפך הוא הנכון.

אך כאשר אמן מבצע שיר של אמן אחר, מן הראוי שיעשה אחד משני דברים: או שישאר נאמן לרוח השיר, או שיתן לכל העניין פרשנות, או הגשה אישית ומעניינת (ומן הראוי שתהיה זו פרשנות שתשאיר בלב השומעים הרגשה של "ווואאאאוווו!!!"). אני אישית מעדיף את האופציה השניה. דוגמא נפלאה היא הביצוע של ג'וני קש לשיר hurt. או הפירוש של ברי סחרוף לשיר "עוד חוזר הניגון". אך גם ביצועים גדולים דוגמת All Along the Watch Tower של הנדריקס (שיר של בוב דילן), או הביצוע המרגש של מריאן פייטפול לשיר Sister Morfine (שיר של הסטונס) עוברים אצלי. יזכר לעד הביצוע של שינייד אוקונור לWar של בוב מרלי. ביצוע ווקאלי בשידור חי אשר עורר גל תגובות נזעם (מסתבר שזה מה שקורה כשמוסיפים שורה הקושרת את הכנסיה לניצול מיני וקורעים לגזרים את התמונה של האפפיור בשידור חי) ואילץ אותה לפרוש למספר שנים (בשיא הקרירה שלה) מהבמות.

אבל למה זה כל כך קומם אותי? מה קרה? בסך הכל עוד רימייק. אבל אותו ביצוע בוסה-נובה מתקתק ומלטף, אשר התנגן לו ברדיו פגע בי פעמיים.

זה לא רק שאותו ביצוע לא הביא שום בשורה חדשה, שום פירוש מעניין, מילא...
אבל הוא גם הוציא את השיר מהקשרו לחלוטין. הביצוע לקח את אחד מהשירים היותר גדולים של ה"גל החדש"; שיר של כאב, שיר של בדידות, שיר שנולד מתוך סביבה קרה ומנוכרת, מתוך מצוקה. ובקול מתקתק רידד אותו לרמת טפט (כמו אותם פוסטרים טיפשיים מהעמוד המרכזי של "מעריב לנוער", באותן "שנות השמונים" הפלסטיות).

קשה היה בכלל לדמיין שניתן לרסק לרסיסים משהו כל כך נטול אגו כמו שיר של הקייור. קשה היה לדמיין שמישהו יחשוב לבצע את רוברט סמית בסיגנון דובון-אכפת-לי. זה יותר גרוע מלבצע את השיר באופן מחורבן, זה יותר גרוע מלהגיד שגל חדש זה חרא מוסיקה. זה יותר גרוע מלהגיד שפנקיסטים הם אויבי הציבור, זה אפילו יותר גרוע מסתם להתעלם. זה כמו להיכנס לתערוכה של אמן מחאה ולהגיד לו "העבודות באמת מאד יפות, הצבעים נהדרים".

"הגל החדש" צמח באנגליה של שנות השמונים. היתה זו תרבות שוליים, אשר לא רק ששיקפה את העולם הקר, התעשייתי, הדיגיטלי והמנוכר בתוכו צמחה, אלא היתה עצמאית ומשוחררת מכבלי הממסד. אומני "הגל החדש" יצרו, הקליטו והופיעו לעצמם ולקהל שלהם. הם יצרו. יצרו לשם היצירה, יצרו כי זה מה שהם ידעו לעשות. זו היתה תת תרבות של אנשים שלא ידעו דרך אחרת. יוצרים שלא התפשרו, שלא ניסו להיות כמו אף אחד לפניהם. שלא התחנפו לאף אחד, שלא דפקו חשבון לאף אחד ולשום דבר.

לחלק מלהקות הגל החדש הקשבתי. רובן פשוט לא עושות לי את זה. אבל אני מכבד את היצירה הבלתי מתפשרת שלהן, מכבד את האמיתיות שיש ביצירה. את המקום המשוחרר שאומר מה שיש לו להגיד בלי פחד, בלי זיוף, בלי להתחשב באופנות.
האמת היא שבמחשבה שניה אני בספק רב אם לרוברט סמית ולשאר חברי הקיור זה בכלל היה אכפת שאיזו זמרת עושה להם "רימייק" מתקתק ל"Love Song". לא רק שאני לא בטוח שהם היו טורחים להתעצבן, אני בספק אם הם בכלל היו טורחים להקשיב, ומשוכנע שלא היה מעניין אותם מה לי יש להגיד על זה.

במחשבה שלישית אולי פשוט כדאי לשים יותר דיסקים באוטו. ככה אני יכול לחסוך לעצמי את העצבים המיותרים, כל מיני פרסומות למיים מינרלים וקרנות-השקעה-לעשירים-בטיפול-אישי. והמון המון מוזיקה שאפילו בשנות השמונים לא טרחו להשמיע כל כך הרבה. מאיפה לעזאזל הבאתם את סוזאנה?