לפני כחודש, רגע לפני שהחלו גשמי הסתיו המבורכים, יצאתי לכרם שוני אשר בבקעת הנדיב בלווית שופל על מנת לסדר את הניקוזים. לניקוז מי הגשם העודפים חשיבות רבה בבריאות הקרקע והכרם. על אף שרבים מאתנו לא מודעים לכך, אחד התנאים החשובים ביותר להתפתחות מארג חיים בריא בקרקע הוא האוויר. האוויר מצוי לא רק מעל פני הקרקע אלא גם בתווך שבין גרגרי הקרקע. אדמה חיה היא אדמה מאווררת. קרקע מהודקת או אדמת ביצה, קרקעות אשר אינן מאווררות, מקשות מאד על התפתחות מארג חיים בריא של החי והצומח. החי בהם דל ומעטים הצמחים המסוגלים לצמוח בהן באופן בריא.
כאמור, מכיוון וכרם שוני שוכן בבקעת הנדיב באזור המוצף מדי פעם בעתות בהן יורדים גשמי זלעפות (כפי שקרה לפני שנה), ישנה חשיבות רבה בסידור הניקוז של החלקה מדי כמה שנים. זאת על מנת לנקז את מי הנגר ולאפשר לאדמה לנשום.
בסמוך לחלקה עוברת תעלת ניקוז מי גשמים אשר שיחי הפטל הקדוש גדלים בה. אני אוהב שיחים אלו, הם מהווים חייץ טבעי מחלקת השדה אשר מן העבר השני, אך יש לשיחים אלו גם תכונה קצת מעצבנת לגדול פרא ולהצר מאד את הדרך המקיפה את הכרם, כך שמדי כמה עונות, כאשר מגיע שופל לחלקה, זו הזדמנות פז לנקות את שולי הדרך משיחים אלו. כך עשיתי גם הפעם. ובעוד השופל מנקה את שולי הדרך נחשף "מטמון" מבאס במיוחד.
"מטמון" אשר נסחף עם שטפונות החורף הקודם (וכנראה גם אלו שלפניו) אל בין שיחי הפטל. כמות עצומה של אריזות חומרי הדברה ריקות מכל המינים והסוגים…
בסופו של יום מצאתי עצמי עם ערמה של בערך קוב אריזות ריקות של חומרי הדברה וניסיתי להבין לאן ניתן לפנות אותן.
בירור קצר העלה שאין כיום איסוף מסודר של אריזות אלו. ישנן שתי דרכים עיקריות בהן החקלאים נוהגים "לפנות" אריזות אלו. הראשונה היא שריפת האריזות הריקות תוך נשימת האדים הרעילים וזיהום האוויר. הדרך השניה, השארת ערמת אריזות ריקות ליד ראש-המים של החלקה מתוך תקווה שהרוח או הסחף יקחו את האריזות ויעשירו בשרידיהן את הקרקע ומאגרי המים התת-קרקעים. כך שנוצר מצב בו אנו מקבלים את כל ה"טוב" הזה גם דרך הגידולים החקלאיים, גם דרך האוויר וגם דרך המים. חשוב לציין שלא מדובר בתמציות אכיניצאה או מיצוי שבטבט, בישראל עדיין נעשה שימוש בחומרי הדברה אשר חלקם כבר אסורים לשימוש באירופה וארה"ב.
